על ריפוי אישי וריפוי חברתי

הרצאה לכנס ארצי בפרמקלצ’ר , 2022 אוקטובר

בדצמבר 1980 בחוף האוקיינוס השקט, במקסיקו, במדינת גררו, חוויתי לראשונה את התהליך של התרחבות תודעתי החובק את הכוליות שלי וערער את סדרי המחשבות וההבנה שלי דאז. חוויה מכוננת של חיבור של הכול בכל, לאימא אדמה, חיבור לעולם כולו, לפלנטה, ליקום האין סופי . כל זה עם רתת מסוים, הרמוני עם הכול, עם אנשים, בעלי חיים, עם הטבע, עם החיים עצמם.

הכי חשוב בחוויה זו לא היו הריגושים החזקים מהמפגש עם הלא נודע (זה לא העיקר!), אלא תחושה ספונטאנית של אחריות ומחויבות להירתם לשרות למען טובת הכלל, לגורל החיים המוכרים לנו בפלנטה, הבית, שלנו. הבנתי שאני נחוצה למשימה זו, שאני רלבנטית. בהמשך חוויתי יכולות סמויות עד אז: טלפתיה, אינטואיציה מוגברת, רגש עמוק של "חזרה הביתה", יכולות ריפוי ספונטאניות, רצון להיענות לצורך השעה, וגם מפגש עם עוני ופשטות.

מאותו יום סדרי החשיבה, האמונה והפעילות שלי השתנו לצמיתות. ואז צללתי לתך מחקר חיים , בשאלה בוערת בי:

איך מממשים את עקרון האחדות, בתך השוני, ברמה החברתית?!

עם הזמן ראיתי שהתהליך שעברתי הוא משותף ליותר ויותר אנשים והתחיל להתהוות כתנועה חברתית וחקר זה נהיה לעבודת הדוקטורט שלי (,ברקלי, קליפורניה 1984-1995)על הצמיחה של התנועה לכוון של מודעות פלנטרית .שהכול אחד, הכול קשור בכול והכול כמהה להתעלות על אשליית הפירוד.

תנועה זו משלבת בתוכה את התובנות והפעילויות של מה שבשנות ה60 וה70 נחשבו לשני זרמים נפרדים של תנועות חברתיות: מצד אחד, התנועות החברתיות-פוליטיות (התנועה האקולוגית, התנועה לשלום, תנועות הנשים)—לשינוי חברתי, מוסדי כמטרה ראשונה; מצד שני, התנועה לפוטנציאל האנושי (יכולות קוגניטיביות, רגשיות, פיזיות, רוחניות מוגברות. לאהוב, להתחבר), אשר הדגישה את הצורך בטרנספורמציה אישית כבסיס לטרנספורמציה חברתית.

עם הזמן נהיה ברור שכל אלו, כזרועות שונות של תמנון, כגשטלט חברתי, הן אספקטים שונים, משלימים והכרחיים, של הטרנספורמציה הכלל מערכתית המבוקשת: ריפוי אישי וריפוי חברתי, עבודה חברתית, "חיצונית" ועבודה פנימית.

­­היענות מועצמת, כמסה קריטית לטובת הכלל, מזמנת אותנו לפתח כישורים ממוקדים גם ברגש, בחשיבה, בתפיסה, באמונה כדי לדעת כיצד לנקוט בעמדה השומרת על הערכים העמוקים שלנו בו בזמן שאנחנו פעילים בעולם חברתי, פוליטי.

בהתמודדות שלנו היום עם דאגה ואחריות (יכולת-להגיב) לעתיד, שלנו, של ילדנו והבאים אחריהם, לחיים עצמם, חיוני הוא לטפח אופטימיות ותקווה לפוטנציאל בעתיד, מתך תחושה שאני נחוצים (במקום "צריכים"), ואני לוקחים אחריות על גורל החיים בפלנטה שלנו (יכולת להגיב). אופטימיות לא כרגש אלא כעמדה, כבחירה וכממריץ את כוח הכוונה (מדע לדש). גם להאמין שאנחנו לא לבד, ושבחיבור שלנו ובינינו יש כוח פוטנציאלי עצום, ושישנן פתרונות שטרם ראינו או חשבנו.

מחקר המח אנו למדים ההשפעה החשובה של האמונות הלא מודעות שלנו בעיצוב תפיסתנו, מניעינו, ערכנו והתנהגותנו. אותן רכשנו בחוויות מוקדמות או מהסביבה התרבותית. אמונות אלו טבועות בלא מודע שלנו ("איני טוב" "אני לא יכולה"" זה בלתי אפשרי" וכד) ומשתקפות בחיים ומחזקות אותן חזרה. [אני הלכתי על גחלים. כן אפשר!!]

ובעצם רבים מביננו, הפעילים הפלנטריים, במודע או שלא מודע, אין אנו באמת מאמינים שהחזון של עולם לטובת הכלל אפשרי. האם יש עוד זמן?! האם מאוחר מדי?! אמונות אלו למעשה חוסמות את מימוש החזון, כמה שנפעל "בחוץ", וחסר המימוש (אי פיתוח של הפוטנציאל האנושי) מחליש, מדכא ומתסכל אותנו. יש להתמודד איתן, לחשוף, כדי לשחרר ולהשתחרר. אלא שלא מאד מקובל בחברה, וגם לא בקרב פעילים.

על כן חשוב מאד שלפעילים הפלנטריים תהיינה סביבות בטוחות, אף מובנות, לשתף את הכאב שלהם לעולם, את הפחדים ואת הייאוש בפרשת הדרכים הפלנטרית הנוכחית. מעשה אמיץ ונחוץ. זאת נתן לתרגל במסגרת סדנאות. שיתוף תחושות אלו משחרר תקווה, אופטימיות ורצון ספונטני לפעול לטובת הכלל בכוחות מחודשים (סדנאות מייסי, בויד).

פיתוח הפוטנציאל שלנו מאפשר/מזמן אותנו להתמקד בתפיסת מרכז השליטה על חיינו כפנימי. בעצם מדובר על יכולת מוגברת לוויסות עצמי מבחינה רגשית, פיזית, מנטאלית, רוחנית, אנרגטית וכד’, המאפשרת לי לראות את עצמי כאחראית (response-able) למצב העולם (כי לי יש את היכולת להגיב) ומחויבת לשרות לטובת הכלל. ובכך להתעלות על תחושות ההאשמה, ההתקרבנות, העוינות וחסר האונים כאשר אנו תופסים את מוקד השליטה כחיצוני, אשר אינם מובילים לשיתוף פעולה, הרמוניה וחיבור מהלב.

תרומה חשובה למסה הקריטית הנחוצה, כ"יכולת להגיב" ברמה הפנימית, היא לפתח את הפוטנציאל העצום שלנו לאהוב, לאמפתיה, להתעלות על עמדת של עוינות, לא להאשים, לטפח זיכרון חד ונוכחות ממוקדת, ערות, גמישות, נכונות לשיתוף פעולה, לטפח טלפתיה, להתחבר לאינטואיציה (פתרונות חדשים? יצירה), לא להזדהות עם האני האינדיבידואל, להתעלות על מגבלות זמן ומקום, לעצב חזון ומימוש, הדמיה ואחרים, וזה דורש "צלילות" עמוקות פנימה, בו זמנית לפעולה "בחוץ". באופטימיות ואמונה ותקווה (המדע החדש מראה את החשיבות של טעינה אנרגטית של רגשות לקראת מימוש של visions). כל תכונות אלו הן טבעיות, ניתנות ללימוד ותרגול. לחיות אותם יומיום.

לא פשוט, לא קל. אני לא דוגמא, אני בדרך. יש להתכוונן די בדחיפות, להיפתח לחוקיות ולממד של הלב... להיות לאנושות בוגרת, בוויסות עצמי קולקטיבי לקראת חיים טובים לכולם.

נתן לראות נקודת אור בכך שאותה גלובליזציה נוכחית שיצרה את אתגרינו יצרה את התנאים כדי שנוכל להתחבר ולפעול גם באופן גלובאלי ושהאנושות אולי על סף קפיצה לממד הלב...

הרבה שאלות: האם אני מוכנה לשינוי? האם למעשה אני מוכנה לשיתוף ממש? מהו מקום האידיאולוגיות למיניהן—מפה? תקיעות?! והאם אני, בראש בלי מחשבות, מאמינה בכל כולי שיצירת עתיד טוב לילדינו ובכלל?